"א שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת:
אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים-- מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי.
ב עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה-- עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
ג אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ; אַל-יָנוּם, שֹׁמְרֶךָ.
ד הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן-- שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל.
ה יְהוָה שֹׁמְרֶךָ; יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ.
ו יוֹמָם, הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה; וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.
ז יְהוָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע: יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ.
ח יְהוָה, יִשְׁמָר-צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ-- מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם."
את מרגישה על שפתותייך טיפות מים מלוחות ומבינה שזה מעינייך, אולי בכי נשמתך; ולמרות זאת את לא מוחה אותן, מאפשרת להן לזלוג במורד לחייך.
התפילה מתעצמת, ופיך מולל את המילים הידועות, ותוך כדי את מתחילה לקבל משמעות אחרת, גדולה וחזקה יותר. כואבת ואמיתית הרבה יותר; והזיכרונות מאז צפים ועולים, ולמרות הכאב, גם הגעגועים; כי למרות שזה כאב, זה היה מוכר, זה היה רגיל. ועכשיו? הכל זר ומוזר. את מחפשת את הישועה דרך מילות התפילה, את הגאולה באל שאת כבר לא מאמינה בו, במושא מותך החי. ימייך עלייך כבר לא ימיי הרגל.
