התקרבתי אל האישה שסיפרו שמלפני שנים חוותה מקרה מזעזע.
סיפורה היווה מורה דרך ומוקד אזהרה לכולנו, כילדים.
היא עמדה בצד, מרוחקת מכולם.
בצעדים מהססים התקרבתי אליה.
היא הייתה יפה. מעולם לא ראיתי מישהי יפה כמוה. פניה כפני בובת חרסינה קפואה. לבנה-תכולה, כאילו הדם אזל מפניה.
היא הייתה שקטנה. אני לא יודע אם ראתה אותי. נשימותיה היו עצורות. קרות, למרות שהיה אז אמצע אוגוסט. אדים קפואים עלו מהבל פיה.
נגעתי קלות בידה, אך מיד עזבתי. ידה הייתה קפואה, כמו מתה.
לא ידעתי האם היא חייה או שזו רק רוחה שנשארה כאן, במקום בו זה קרה לה לפני שנים.
ההורים מעולם לא אמרו לנו את שמה או את גילה. רק הצביעו בשבילנו על הילדה-אישה.
"בת כמה את?" שאלתי אותה בהיסוס. אחרי שקט של כמה שניות, כשדמעות אדומות שורטות את פני החרסינה בתוך גלגולן, ענתה לי את גילה של אז. גילה של הילדה.
וכששאלתי בשקט מה שמה, התנפצו פני החרסינה שלה, והשאירו שביל דמעות של דם משלי, הזולג מעיניי ומטה.
