תפילה

"א שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת:
אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים-- מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי.
ב עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה-- עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
ג אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ; אַל-יָנוּם, שֹׁמְרֶךָ.
ד הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן-- שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל.
ה יְהוָה שֹׁמְרֶךָ; יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ.
ו יוֹמָם, הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה; וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.
ז יְהוָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע: יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ.
ח יְהוָה, יִשְׁמָר-צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ-- מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם."

את פותחת את ספר תהילים בפרק קכ"א וקוראת את המילים האלו, את התפילה הזו. את עוצמת את עינייך ומרימה ראשך מעלה, מזמזמת את המנגינה עם המילים של התפילה שאת כבר מכירה בעל-פה, ולאט לאט קולך גובר, יחד עם עוצמת תפילתך. את מכניסה לתוך מעמקי נשמתך את המילים, כמו שלקחת את האוויר לריאות בפעם ההיא שעלית על פני המים אחרי שכמעט טבעת. המילים חזקות ממך, וכך גם משמעותן.

את מרגישה על שפתותייך טיפות מים מלוחות ומבינה שזה מעינייך, אולי בכי נשמתך; ולמרות זאת את לא מוחה אותן, מאפשרת להן לזלוג במורד לחייך.

התפילה מתעצמת, ופיך מולל את המילים הידועות, ותוך כדי את מתחילה לקבל משמעות אחרת, גדולה וחזקה יותר. כואבת ואמיתית הרבה יותר; והזיכרונות מאז צפים ועולים, ולמרות הכאב, גם הגעגועים; כי למרות שזה כאב, זה היה מוכר, זה היה רגיל. ועכשיו? הכל זר ומוזר. את מחפשת את הישועה דרך מילות התפילה, את הגאולה באל שאת כבר לא מאמינה בו, במושא מותך החי. ימייך עלייך כבר לא ימיי הרגל.